תוכן

ד) דע, כי הנה הפסוק אמר, בילדכן את העבריות, וראיתן על האבנים, וארז"ל כי האבנים הם הירכיים של אשה, שכאשר יולדת, מצטננות ומתקשות כאבנים, ולכן נקרא אבנים. ולהבין זה, נבאר תחלה מה ענין הלידה, ומי גרם אותה. והענין הוא, כי יש אורות רבות שם בבטן אמא עילאה ע"י העיבור כנ"ל, וזהו גורם, שהולד שהוא ז"א, רוצה לצאת ולהולד. ולהיות פי רחמה צר וסתום, א"א אל הולד לצאת מתוכה, לכן כאשר בא זמן הלידה, שנגמר זמן העיבור, וכבר נתקן ונצטייר העובר, אז בחי' האורות והרוחניות שיש בנה"י דאמא, מסתלקין משם, ועולין למעלה בגוף אמא עצמה, במקום שהעובר עומד שם בבחי' עיבור, ואז מתרבים שם האורות, כי הנה יש שם אור של הת"ת עצמו דאמא, והאורות של מחצית גוף התחתון שלה כנ"ל, וכל האורות דזו"נ אשר עומדין שם בסוד העיבור, ואין הבטן שלה יוכל לסבול כל רבוי אורות ההם, ואז האורות של בחי' אמא עצמה, שהם בעל הבית, הם דוחקין את האורות של זו"נ, שאינם שלה, שהוא אורח, ומוציאין אותה לחוץ דרך פי היסוד שלה, ונבקע ונפתח רחמה, ויוצא הולד לחוץ.